סולומון פנחסוב בטור דעה לאן פניה של מכבי חיפה
"כולם היו יודעים אז טוב מאוד למי יש יותר כבוד". כך כתב דן אלמגור לא רק על כבוד, אלא על היררכיה של מחויבות, על הבחנה ברורה בין מי שנלחם לבין מי שמעמיד פנים. היום במכבי חיפה, ההבחנה הזאת טישטשה עד שנעלמה. זו כבר לא שאלה של כישרון. הסגל הנוכחי אינו דל איכויות להפך. הוא עמוס בשמות, ניסיון ופוטנציאל. הפער הבלתי נסבל בין היכולת על הנייר לבין הדלות על כר הדשא חושף אמת מטרידה בהרבה: זו קבוצה שאיבדה את המחויבות הבסיסית למקצוע. לא חוסר יכולת – חוסר עקרונות.
קבוצה גדולה לא נמדדת רק במסירות מדויקות או כיבושים, אלא ברגעים בין לבין: בתגובה לספיגה, בתנועה ללא כדור, במאבק האבוד לכאורה. שם מכבי חיפה של היום פשוט לא קיימת. היא מאחרת לתיקולים, מוותרת על כדורים שניים, נשברת מנטלית במהירות מדאיגה. אלה אינם כשלים טכניים, אלה סממנים של רפיון. כאן בדיוק טמונה הבעיה האמיתית: שחקנים שלא עומדים בסטנדרט של מועדון כזה, לא בגלל שהם לא טובים, אלא משום שהם אינם מחויבים מספיק כדי להיות טובים.
כבוד לחולצה אינו מושג רומנטי, הוא מדד מקצועי. הוא נמדד בקילומטרים שאתה רץ שאף אחד לא מסתכל, בהחלטות שאתה מקבל שנוח לך לוותר, וביכולת שלך לשאת אחריות שהקבוצה קורסת. כרגע, יותר מדי שחקנים במכבי חיפה בוחרים בנוחות על פני מחויבות, בשגרה על פני מאבק, באליבי על פני אחריות. זו לא רק ירידה ביכולת, זו שחיקה בערכים. מכבי חיפה לא במשבר – היא בנפילה חופשית. מי שלא מסוגל להילחם על החולצה שלא ילבש אותה.
אם זו הרוח זו לא מעידה, זו זהות. זה כבר הרבה יותר מסוכן מעוד עונה. אבל אם להיות הוגנים עד הסוף אי אפשר לעצור בשחקנים. האצבע המאשימה חייבת להיות מופנת כלפי האנשים מעליהם: ליאור, איציק, ברק – לא כשמות, אלא כמערכת. כי מה שרואים על הדשא הוא השתקפות ישירה של מה שקורה מאחורי הקלעים.
זה כבר לא נראה כמו מועדון שמנוהל אלא כמו מועדון מתגלגל. המערכת שאמורה להכתיב סטנדרט הפכה בעצמה לאפורה, מהוססת – כזו שמגיבה במקום להוביל. אין קו מקצועי ברור, אין אמירה חדה, אין תחושת שליטה. החלטות מתקבלות מאוחר, תגובות מגיעות באיחור, המסר למטה – לשחקנים – הוא מסר של בלבול. שאין הנהגה ברורה, גם הקבוצה נראית ככה. זה מתחיל בבחירות מקצועיות לא מדויקות, ממשיך בניהול סגל לא עקבי, נגמר בתחושה כללית שאין מי שמחזיק באמת את ההגה. לא מספיק להצליח בעבר צריך לדעת לנהל גם שהדברים מתחילים להתפרק. כרגע, נדמה שהמערכת פשוט לא מצליחה להדביק את הקצב. מועדון כמו מכבי חיפה לא יכול להרשות לעצמו להיות בינוני לא על הדשא, ולא במשרדים.
בסוף, שחקנים מתחלפים, מאמנים באים והולכים אבל תרבות ניהולית היא זו שקובעת אם מועדון נשאר אימפריה או הופך לעוד קבוצה בליגה. כרגע התרבות הזאת נסדקת. בסוף, מעל כולם, עומד יענקל’ה.
האיש שבנה את מכבי חיפה לאורך עשרות שנים, שהפך מועדון טוב לאימפריה, הכניס סטנדרטים, תרבות ודרך. דווקא בגלל זה האחריות שלו היום גדולה יותר מכולם. כי לפעמים, הנהגה אמיתית לא נמדדת רק ביכולת לבנות אלא גם ביכולת לדעת מתי לשחרר.
כאן מגיעה הנקודה הכי לא נוחה: יכול להיות שהגיע הזמן של יענקל’ה לשקול צעד אחורה. אולי אפילו למכור. לא מתוך חולשה – מתוך אחריות.
כי מה שנבנה כאן במשך 30 שנה לא יכול להישחק לאט מול העיניים. לא יכול להפוך מזיכרון של עוצמה למציאות של בינוניות. מנהיגים גדולים יודעים לזהות את הרגע שבו הם כבר לא הדחף קדימה, אלא חלק מהקיפאון. אם המערכת סביבו הפכה לאפורה, אם הקצב אבד, אם הזהות מתערערת אז אולי השינוי צריך להתחיל הכי למעלה.
אם לא יגיע שינוי מהקודקוד מכבי חיפה לא תחזור להיות אימפריה, היא תלמד איך לחיות כמו מועדון רגיל. אימפריות לא נופלות בגלל רגע אחד הן נופלות כשמי שבנה אותן מסרב להבין שהגיע הזמן לזוז.
