סולומון פנחסוב בטור דעה בקרב המסקרן בליגה הלאומית על כרטיס העלייה לליגת העל. 4 קבוצות במאבק על כרטיס אחד.
הפלייאוף העליון בליגה הלאומית מרגיש כמו סדרת מתח שלא החליטה אם היא דרמה, קומדיה או סרט פשע. ארבעה מחזורים לסיום, על הדשא יש כדורגל, ביציעים יש תשוקה, מסביב ? רעש. יותר מדי רעש. נתחיל עם מכבי הרצליה, קבוצה שעשתה דרך, אבל הסיפור הגדול הוא מעליה: הבעלים. כשקבוצה נכנסת לישורת האחרונה, היא צריכה שקט, יציבות, גב. בהרצליה מרגישים לפעמים שיש יותר כותרות מנקודות. זה לא רק מה שקורה על הדשא, זה מה שמרחף מעליו. אם אתה רוצה לעלות ליגה, אתה לא יכול לשחק בשני מגרשים במקביל, אחד כדורגל, אחד ניהול.
מנגד, הפועל רמת גן. סוף סוף מישהו נכנס לתמונה, שם כסף, שם כיוון, שם תקווה. אחרי שנים של דשדוש וחוסר ודאות, יש בעל בית. בכדורגל שלנו זה לא מובן מאליו, לפעמים כל מה שקבוצה צריכה זה לא עוד חלוץ, אלא מישהו שיסגור את הדלת מאחור ויגיד מכאן מתחילים לבנות. אם רמת גן תעלה, זה לא רק הישג מקצועי, זה ניצחון קטן של סדר על כאוס. אבל בואו נדבר רגע על הווייב הכללי, כי אי אפשר להתעלם. הליגה הזו מלאה בסיפורים, בואו נגיד את האמת… יש בה גם לא מעט רגעים של “מה אנחנו רואים פה עכשיו?”.
הפועל ראשון לציון, קבוצה עם פוטנציאל, עיר עם קהל, אבל איכשהו ברגע האמת זה תמיד מרגיש כמו “כמעט”. כאילו יש הכול, חוץ מהרגע שבו מישהו לוקח אחריות וגומר סיפור.
מיד אחריה הפועל כפר סבא. על הנייר ? קבוצה של עלייה. צעירים, כישרון, לא מעט שחקנים שיצאו ממכבי חיפה. אבל בפועל ? משהו לא מתחבר. כשזה לא מתחבר, אי אפשר להתעלם מהדמות למעלה, יצחק שום. ניסיון יש, שם יש, אבל לפעמים זה מרגיש כמו ניהול לפי תחושת בטן של אותו רגע. יום טוב, הכול זורם. יום פחות טוב, כל המערכת נראית מבולבלת. ככה לא עולים ליגה.
ואז מגיעה בני יהודה תל אביב, שם כבר זה סיפור אחר לגמרי. מועדון עם נשמה, קהל אמיתי, שכונה במובן הכי חם של המילה, אבל הניהול ? מרגיש לפעמים כמו רווק תל אביבי שלא מצליח להחליט אם הוא נכנס לקשר או ממשיך הלאה. מאמנים מתחלפים, בעלים מתחלפים, כיוון משתנה כל כמה חודשים, בסוף, מי נשאר לשלם את המחיר ? הקבוצה. יש שם לב, יש שם זהות, אבל בלי יציבות, זה תמיד יישאר סיפור לא גמור.
מ.ס. קריית ים, סיפור סינדרלה על הדשא, אבל עם כוכבית קטנה בצד. הייתה פרשה, דיבורים, רעש… ואז ? נעלם. מהר כמו שהגיע. הכול “לכאורה”, הכול עובר, הכול נשכח, רק משאיר את התחושה הזאת של סימן שאלה קטן שלא באמת קיבל תשובה. אי אפשר בלי מילה על הורדות הנקודות. כי בסוף, זה הדבר שהכי שובר את האמון. אוהד רוצה לדעת שהמשחק מוכרע על הדשא, לא במשרדים. גם אם הכול לפי התקנון, גם אם הכול חוקי, התחושה היא אחרת. וזה כבר פוגע במשחק עצמו. בתוך כל זה, יש גם משהו נקי אחד, הפועל כפר שלם. בלי יותר מדי רעש, בלי סיפורים מסביב. פשוט באים לשחק. לפעמים זה כל ההבדל.
ועכשיו לטוויסט, מכבי פתח תקווה. מקום ראשון. הכי קרובים למטרה. אבל השקט ? לא באמת שם. נועם שוהם מביא תוצאות, אבל עדיין מרגיש שהקרקע לא יציבה. זה אומר הכול על הליגה הזאת. ומעל הכול, אבי לוזון. נוכח, דומיננטי, תמיד בתמונה. זה יכול להרים מועדון, וזה גם יכול להלחיץ בדיוק ברגע הלא נכון. עכשיו עזוב רגע הכול. עזוב בעלים, עזוב פרשות, עזוב רעש. אוהד בא למשחק רוצה דבר אחד, לא להרגיש פראייר. לא לראות משהו נסגר מאחורי הקלעים, לא להרגיש שמישהו משחק לו בתוצאה. רק לבוא, לצעוק, ולהאמין שזה אמיתי.
ארבעה מחזורים, מי שיהיה הכי פחות מבולגן יעלה. לא הכי נוצץ, לא הכי מדובר. הכי יציב. כי בסוף ? בליגה הזאת, מי שלא עושה שכונה מנצח.
